עלות שולית זה מדד מאוד יסודי וחשוב במודלים בכלכלה.
אני רוצה להציג עבורכם את המדד בשני הקשרים שונים
עלות אלטרנטיבית שולית
בנושא שנקרא עקומת התמורה אנחנו לומדים על משק שיכול לייצר שני מוצרים, ואנחנו מגדירים את העלות השולית בייצור מוצר מסוים כמידת הויתור מהמוצר השני.
כלומר, העלות לא נמדדת בכסף, אלא בויתור על ייצור מהמוצר השני.
מכאן שעלות אלטרנטיבית שולית היא במונחי יחידות – וליתר דיוק אנחנו מודדים כמה עלתה לנו היחידה האחרונה מהמוצר שלנו, במונחי ויתור על המוצר האחר.
עלות שולית (כספית)
בנושא שנקרא פונקציית הייצור והיצע היצרנים אנחנו לומדים על דרכים שונות להגדיר את פונקציית הייצור של היצרן, ואחת הדרכים היא לנהל מעקב אחרי מבנה העלויות של היצרן.
לכן העלות השולית תמדוד כמה עלתה (בכסף) היחידה האחרונה שייצר היצרן.
אבל למה אנחנו מתעסקים ביחידה האחרונה?
שאלה מעניינת. התשובה היא קצת מתוחכמת. זה לא שהיחידה האחרונה כל כך מיוחדת, הסיבה האמיתית היא שאנחנו רוצים לקבוע את הכמות האופטימלית של היצרן – זו שתמקסם את הרווח שלו.
עקרונית, התופעה שאנחנו מניחים שמתרחשת היא שהפער בין הפדיון השולי (התקבול עבור היחידה האחרונה) והעלות השולית, הוא חיובי והולך וקטן.
כך שבשלב מסוים הרווח השולי (הפער בין הפדיון השולי לעלות השולית) שווה לאפס, וברגע הזה אנחנו רוצים לעצור את הייצור שלנו.
כי עוד יחידה אחת מעבר לכך, אנחנו נתחיל לייצר בהפסד.
אז זה לא שהיחידה האחרונה בפני עצמה חשובה, אלא המדדים עבורה עוזרים לנו להבין מתי אנחנו צריכים לעצור את הליך הייצור כדי למקסם את הרווח.
ההנחה לגבי העלות השולית
ההנחה שלנו היא שהעלות השולית הולכת וגדלה, ככול שאנחנו מייצרים יותר יחידות.
ההנחה קצת מוזרה, יש שיגידו שיותר הגיוני שהעלות השולית תרד, או שלכל הפחות תהיה קבועה – זה שהעלות השולית הולכת וגדלה מעיד על סוג של “חסרון לגודל” שככול שהיצרן מייצר יותר ככה הרווח השולי שלו הולך וקטן.
זה נכון שיש ענפים שמבנה העלויות לא תואם להנחה הזו, אבל הרעיון הוא שיצרן בסביבה תחרותית אמור לקיים את התכונה הזו, אחרת יהיה לו תמריץ לייצר אינסוף יחידות ותאורטית זה משהו שאנחנו לא רוצים לאפשר במודלים שלנו.